פס"ד בישראל לעומת העולם

  1. מעשה ביד לעומת העולם, מקרים עליהם מסתכל ביהמש שלנו:

"צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו (משלי, יח' יז). משפט זה אמר שלמה המלך, ומפרשים – התובע כביכול בא צדיק מלכתחילה, ואז מגיע הנתבע וחוקר אותו הוא כבר איננו צדיק. ר' לוי בן גרשון מסביר זאת: "…ובזה עוד תועלת לו בהכנסו לפני הדיינים, קודם הכנס בעל ריבו, כי מדרך האנשים להאמין בסיפור המוגד להם ראשונה, ולזה יהיה אצל השופט האיש הראשון שיבוא לפניו "צדיק"…".

במסכת סוטה מסופר על מקרים אשר קרו בזמנו. מתואר שם על מצבים בהם ניסו בעלי דין "לחטוף" פסקי דין שלא בפני יריביהם – כלומר בשפתנו: מתן פסק דין במעמד צד אחד. דבר נוסף, היו מנסים לדבר ליד הדיין על המקרה שקרה כאשר הצד השני איננו נמצא ובכך היו יודעים שהיו נכנסים לליבו של השופט ואח"כ היה קשה להוציאו משם. כי בד"כ אנשים מזדהים עם הסיפור הראשוני שהם שמעו. (מסכת סוטה, ג, ד. מ"ז, ע"ב. כ"א, ע"ב).

רקובר טוען כי במשפט העברי, אסור לשמוע בעל דין אחד כאשר בעל הדין השני טרם הגיע. אך הוא ממשיך ואומר כי כאשר ישנה הוכחה כי בעל דין קיבל הזמנה לדין, והוא יודע את מועד הדיון וכו', ואיננו הגיע, אזי צריך לראות אותו כאילו ייפה את כוחו של השופט לדון בעניינו שלא בפניו. ולכן אל לו אח"כ לבוא בטענות לשופט. (נחום רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל (ספרית המשפט העברי, כרכים א-ב, 1989). עמ' 273).

פסברג במאמרה מדברת על השתק עילה והשתק פלוגתא, היא טוענת כי השתקים אלו, דואגים לכך כי יהיה סופיות הדיון. פסברג טוענת כי המטרה של מעשה בי-דין הינו שלא יתדיינו נושאים שכבר נדונו קודם, ולא יחפרו שוב בדבר הראיות אשר היה בהליך הקודם ודנו בהם כבר קודם. בהמשך היא שואלת את השאלה- ומה בדבר ראיות חדשות שהתגלו רק לאחר מכן ויש בכוחם לשנות את כל פני התמונה?!

פסברג מדברת על המשפט האנגלי המקובל ואומרת כי שם מקובל לפתוח דיון מחדש על סמך ראיות חדשות שנתגלו ולא היה בכוחם להכניסם בדיון הראשוני וכעת יש באפשרותם לשנות את התמונה. פסברג אומרת כי במקרה כזה יהיה ניתן לבטל את פסק הדין. אע"פ שאפשרות זו קיימת בדין האנגלי, היא מעולם לא מומשה מ 1875, לא במשפט האנגלי ולא במשפט הישראלי – כך לטענת פסברג. (סיליה וסרשטיין פסברג, "על סופיות בפסקים זרים"(35), עמ' 39-41).

בפס"ד 254/58 דן השופט זוסמן עפ"י פסיקת הדין האנגלי בנושא ביטול פס"ד. בפס"ד זה סופר על אנשים אשר התקשרו יחדיו בחוזה להבאת מכונת גלידה מגרמניה, המערער לא יכול היה להיכנס לגרמניה מאחר והוצא כנגדו צו מאסר שם, לכן שלח את גיסו עם המשיב בכדי לקנות את המכונה. המשיב אמר למערער שבכדי לקנות את המכונה צריך לשלם לארגנטינאי" עשרת אלפים דולר. המערער עשה משא ומתן והצליח להוריד אותו לתשע אלף דולר.

לאחר חזרתם לארץ ולאחר זמן מה, התגלעו סכסוכים בין הצדדים והם הגיעו לבוררות. כאשר הסתים הליך הבוררות, בעודם ממתינים למתן פס"ד גילה המערער כי מעולם לא היה ארגנטינאי בתמונה, והארגנטינאי זה המשיב בעצמו שעשה זאת כרמייה בכדי לקחת לו כספים. המערער רץ לבוררים וטרם הם הספיקו להוציא פסק תחת ידם סיפר להם כי התגלו ראיות חדשות.

הבוררים פתחו את התיק מחדש אך מאחר ולא היו למערער ראיות מספקות הם דחו את בקשתו ונתנו פסק דין. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בפס"ד זה, דן השופט זוסמן בכמה וכמה מצבים על פי המשפט האנגלי. השופט הסתייע בפס"ד Syal v. Heyward שניתן ב 1948, שם הוגשה בקשה לביטול פס"ד בגין תרמית וביהמ"ש הוציא הלכה האומרת: "אין זה חשוב, כי העבודות המשמשות לנתבע לביסוס טענת תרמית, לכאורה, היו ידועות לו בכל הזמנים החשובים, והוא יכול היה להעלותם על דרך של הגנה בהליכים בהודו".

ביהמ"ש האנגלי באומרו כן עשה זאת בהסתמכו על פסקי דין שכבר נתנו קודם לכן בשנת 1902 ו- 1894 בהתאמה – Birch v. Birch, Boswell v. Coaks. שם קבעה ההלכה כי מעשה בי"ד הינו חיוני לשמור על משפט תקין ולשים קץ להתדיינויות. ביהמ"ש האנגלי פסק שם כי גם כאשר מדובר בתרמית היה על בעל דין להביא אותה עוד קודם לכן ולא לחכות כאשר יהיה מעשה בי"ד, אחרת לעולם לא יהיה סוף למחלוקת. גם אם יאמר צד כי העדים של הצד הזוכה כיזבו לביהמ"ש וביהמ"ש יפתח דיון נוסף בכוונה לבדוק זאת, לאחר מתן פסק דינו בפעם השנייה יבוא הפעם הצד הטועה ויאמר כי העדים מהצד השני שיקרו וכך לעולם לא יהיה סוף לפסק הדין.

וכך נאמרו הדברים בפס"ד hughes v. United States : "….. he (the unsuccessful party), when he has a trial, must be prepared to meet and expose perjury then and there. He knows that a false claim of defence can be supported in no other way, that the very object of the trial is, if possible, to ascertain the truth from the conflict of the evidence; and that, necessarily, the truth or falsity of the testimony must be determined in deciding the issue. The trial is his opportunity for making the truth appear. The wrong, in such case, is of course a most grievous one, and no doubt the Legislature and the Courts would be glad to redress it, if a rule could be devised that would remedy the evil without producing mischiefs far worse than the evil to be remedied. Endless litigation, in which nothing was ever finally determined, would be worse than occasional miscarriage of justice."

אך בפס"ד SYAL אומר שם ביהמ"ש כי מעשה בי"ד אינו משתיק טענת תרמית לחלוטין. אם עסקינן בבעל דין שרומה פסה"ד יוותר על כנו, אך אם מדובר בכך שביהמ"ש רומה – או אז יהיה ניתן לבטל את פסה"ד. השופט מסביר זאת ואומר כי סופיות הדיון הינה בין בעלי דין, ולכן כאשר התגלה, לאחר מתן פסה"ד, מעשה רמיה בין שני צדדים, לא יהיה ניתן לבטל את פסה"ד מאחר וכבר היה מעשה בי-דין ופסה"ד ניתן. אך כאשר מעשה הרמייה הינו כלפי ביהמ"ש אין כאן כלל את סופיות הדיון מאחר וביהמ"ש אינו צד לרמייה.

השופט זוסמן מביא גם מהמשפט האמריקאי ואומר כי הינו שותף לאשר נפסק שם. שם קבע ביהמ"ש העליון בעניין kipp laun "כוחו של ביהמ"ש של יושר, אשר איננו נובע מן חוק החירות אינו מוגבל כלל, אלא השאלה תהא באיזו מידה יעשה ביהמ"ש שימוש בו" (ע"א 254/58 ישראל אינגסטר נ' איזאק (יצחק) לנגפוס, יג 449 (1959).

לסיכום, עפ"י פסקי הדן והמאמרים לעיל, אנו מבינים כי הפסיקה בחו"ל דוגלת בסופיות הדיון ובמעש בית דין. כלומר ברגע שניתן פסק דין סופי לא יהיה נכון וראוי לבטלו, ובתי המשפט לא דוגלים בלעשות כן. כאשר מגיע צד וטעון לרמאות, גם אז לא ממהר ביהמ"ש לבטל את פסה"ד. אך כאשר מוכיחים לביהמ"ש כי בוצעה רמאות כלפיו, למשל זיוף וכיוצ"ב, או אז ישנו סיכויי גבוה כי ביהמ"ש יבטל את פסה"ד מאחר ולא נעשה כלל דין צדק.

Scroll to Top