והסיפור שהיה כך היה:
ביום בהיר אחד התרחש פיגוע בירושלים, במהלך הפיגוע דקר המחבל ילד יהודי וגרם לו לפציעות קשות. המחבל ברח מהמקום ולאחר רדיפה של המשטרה נורה ומת.
בינתיים בחברת פלאפון קיבלה מנהלת המחלקה הודעה בזו הלשון: "היי… מחר לא אוכל להגיע אני בירושלים ואני לא במצב טוב בכלל כדי לבוא לעבוד .. חבר טוב שלי נפטר ולא חושבת שאוכל לתפקד."
המדובר היה בבחורה (התובעת) אשר עובדת בחברת פלאפון, ומסתבר כי המחבל שנוטרל הינו מחבריה הטובים. אך הבחורה לא הסתפקה בלקיחת חופש מהעבודה אלא אף שינתה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק לתמונת המחבל שנוטרל. על התמונה היה כיתוב בערבית: "שבית את נפשי שהיד". יצוין כי בדף הפייסבוק שלה הזדהתה הבחורה כעובדת פלאפון.
לאחר מספר שעות שלחה מנהלתה של התובעת הודעה לתובעת בזו הלשון:
"תמרה, מבקשת ממך להוריד את הפוסט שהעלית בפייסבוק. זה לא הולם. את מזוהה כעובדת פלאפון. עדכני אותי שהסרת."
התובעת ענתה לה בחזרה, והנתבעת ענתה לה שוב וכך הייתה תחלופת התכתבויות בהן הודיעה התובעת כי בשום אופן היא אינה מסירה את הפוסט, בעוד הנתבעת (חברת פלאפון) התריעה כי באם הפוסט לא יוסר עד יום המחרת, התובעת תפוטר לאלתר.
וכך היה, התובעת עמדה בשלה ולא הסירה את הפוסט והנתבעת מצידה נפגעה עמוקות ואכן פיטרה את התובעת.
ביה"ד הנכבד בפסק דינו המדהים מסביר היטב את הסיטואציה הסבוכה. אומר ביה"ד כי כל הצדדים מהימנים עליו, ולא מצא פסל באף עדות, לא מטעם התובעים ולא מטעם הנתבעים. התרשמותו מהם הייתה כי כולם דוברי אמת.
ביה"ד האמין לנתבעת כי נפגעה ואף האמין לתובעת שלא רצתה להזדהות על המחבל אלא העלתה תמונתו כיגון על חבר שמת.
ביה"ד מדבר שם על חשיבותה העצומה של זכות השימוע ומסביר: כי ככל שהמקרה קיצוני וסבוך יותר, כך זכות השימוע נדרשת ביתר שאת!
וכך אומר ביה"ד כלשונו: "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה… זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה". "בענייננו, התובעת פוטרה מעבודתה לאלתר מאחר, ולטענת הנתבעת, היא הביעה תמיכה ברורה במחבל ובמעשה טרור. המדובר בהאשמה חריגה בחומרתה, המחדדת עוד יותר את חובתה של הנתבעת כמעסיק לברר את העובדות לאשורן בטרם תחליט על הפסקת עבודתה של התובעת. הלכה היא שככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".
סע"ש (אזורי י-ם) 42715-12-15 תמרה סויטי – פלאפון תקשורת בע"מ (נבו 05.04.2017)
