אדם, רכב להנאתו על סוסו, לפתע חבורה של רוכבי אופנוע הפתיע אותו בקולות אופנוע רמים. למשמע קולות האופנועים נבהל הסוס, החל בדהרה עצומה והעיף את רוכבו מעליו. הרוכב נפגע קשות, עת נפל לכביש ונחבל בראשו. במשך שלושה שבועות היה באשפוז ולאחר מכן קיפח את חייו.
אלמנתו תבעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים – האלמנה טענה כי מאורע – עקב שימוש ברכב מנוע למטרות תחבורה (קרי האופנועים) גרמו לנזק גוף למנוח אשר בעקבות קולות הרכבים העיף את רכבו מעליו וגרם למותו.
בפסה"ד עושה ביהמ"ש ניתוח יפה ואומר כי המונח תאונת דרכים בו נגרם לאדם נזק, בא לבדוק האם הנזק נגרם עקב השימוש ברכב מנועי, כלומר בא לבדוק את היתכנותו של הקשר הסיבתי. וזאת, אומר ביהמ"ש מגולם במילה "עקב".
"המבחן לסיבתיות הוא כפול: מבחן סיבתי עובדתי ומבחן סיבתי משפטי. המבחן הסיבתי העובדתי מתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין. המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר".
ביהמ"ש ממשיך ואומר כי קיימים 2 מבחנים: מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר: "על-פי מבחן הסיכון, שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי […]. הסיכון שמתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר, והחוק בא לפצות בגינו"
"מבחן השכל הישר בוחן "אם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם"
לסיכום בפסה"ד נקבע כי קיים קשר סיבתי, ואכן קרנית חויבה במלוא הנזק לבני משפחת הרוכב המנוח.