בפס"ד 1838/16 אומר ביהמ"ש כי צריך להבחין היטב בין מקרים בהם סיבת ההיעדרות ואי ההתייצבות לדיון נובעת בשל צירוף נסיבות אומללות ואפילו רשלנות מסוימת לבין היעדרות ללא סיבה המסברת את האוזן ומקורה זלזול בימ"ש. בפס"ד זה טען המבקש כי לא ידע מתי הדיון. ביהמ"ש אמר שם כי באחריותו של מגיש הערעור לבדוק ולהתעדכן מה עולה
מהו פס"ד תחילה נגדיר מהו פסק דין. פס"ד הינו החלטה משפטית של שופט אשר קובעת סופית את סיום הדיון. ומסיימת את הדיון סופית. החלטה זו סוגרת את ההליך והיא אשר נתנה מענה לפלוגתא אשר הייתה קיימת בין הצדדים. החלטה זו נקראת מעשה בית דין. (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 12, 2015), שער שמיני,
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי
כאשר צד מבקש מתן פס"ד בהיעדר צד שני, הדבר הראשון עליו מסתכל ביהמ"ש הינו האם בוצעה המצאה כדין לנתבע. תקנות 475 ועד 503 לתקנות סד"א, מסבירים מהי המצאה. איך היא צריכה להתבצע, מהם התנאים לתחליף המצאה, מי נקרא מורשה לבצע המצאה כדין וכו'. תקנה 475: כתבי בי-דין יומצא: "במסירה אישית על ידי פקיד בית המשפט,
